המאבק שלנו

בסך הכל אני מגדירה את עצמי אדם של שלום. מתעסקת בעיסוקים הפרטיים שלי ופעילה בתוך הקהילות שאני חיה בהם. אבל משהו בחצי שנה האחרונה גרם לי לשנות את המחשבה, ההבנה שמשהו הרבה יותר גדול מאיתנו קורה כאן ושהגיע הזמן לאיזשהו שינוי ביחס כלפי צעירים במדינה שלנו.
לפני שבוע, פורסמו הנתונים הרשמיים של סקר התאחדות הסטודנטים ובמילה אחת -הזדעזעתי! יותר מ10 אחוז מהסטודנטים עזבו את הדירות שלהם וחזרו להורים, יותר מ20 אחוז שוקלים להקפיא או לפרוש מהלימודים ויותר מ50 אחוז מאיתנו איבדו את העבודה!!!
כואב לי על החברות והחברים שלי שפרשו/הקפיאו את הלימודים, שעזבו את הדירות שלהם, שחזרו להיות תלויים בהורים, שלא מצליחים לסיים את החודש, שכבר מעל לחצי שנה יושבים בבית ללא פרנסה ובהרבה פעמים אפילו לא זכאים לדמי אבטלה. כואב לי שאנחנו "דור העתיד" של המדינה הזאת ולאף אחד לא אכפת מאיתנו. המדינה מחלקת את הכספים שלה לכל כך הרבה מגזרים ובסוף אנחנו, אותם הסטודנטים הצעירים נצטרך לשלם את ההחזרים במיסים שלנו עד סוף החיים. מה עם לעזור לנו? לתמוך בנו? להקל עלינו היום, כדי שבעתיד בכלל תהיה לנו אופציה להוביל ולשקם את המדינה שלנו?
איכות הלימודים ירדה באופן חד משמעי! איך נוכל להיות רופאים, מהנדסים, עורכי דין ואנשי חינוך כש"למדנו" הכל דרך המסך?! החוויה שלנו כסטודנטים וסטודנטיות ללא ספק נפגעה, והדרישות שלנו לגיטימיות לגמרי – הפחתה בשכר לימוד, הרחבת קרנות הסיוע ומתווה אקדמי רחב.
היום הייתי בהפגנה הראשונה שלי אי פעם, לא ציפיתי שהחוויה תהיה כל כך משמעותית, מספקת ומעצימה.
אני מזמינה את כל הסטודנטים והסטודנטיות, החברים והחברות שלי, כלל הצעירים של מדינת ישראל לקחת חלק וביחד נוביל שינוי. אנחנו כוח עצום שלאף אחד לא אכפת ממנו ואם לא נחליט לקחת את העתיד בידיים שלנו לצערי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.

הפגנה בירושלים
המאבק בירושלים
המאבק בירושלים